דבר תורה – ערב ראש השנה תשפ"א

שלום וברכה צופים נכבדים

מובא במדרש: מידת בשר ודם, הנידון לפני הדיין הרי הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים, לא כן מידת הקדוש ברוך הוא, שכשהוא דן את ישראל הרי הם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. כיצד זה באמת? – שאל המגיד מדובנא, כיצד לובשים בגדי חג, ואוכלים סעודת חג כאשר חיינו תלויים מנגד, כאשר המשפט הגדול עומד להפתח, והכל עומד להקבע בו, החיים והבריאות, הנחת והפרנסה, האושר והשלוה, הכל! ואנו אין לנו מעשים טובים ומלאי עוונות, איך יערב לנו לאכול ולשתות, כיצד נוכל לעלוז ולשמוח?

והשיב כדרכו, במשל לשני שרים נכבדים שזכו לכבוד הגדול והנעלה ביותר, המלך הפקיד בידם את חותם הממלכה, חותם גדול העשוי זהב טהור שבו היו חותמים על כל פקודות הממלכה וציווי המלך. השרים זכו לכבוד ויקר, התגוררו עם בני ביתם בארמון המלך, מפיתו אכלו ומיינו שתו, חייט המלך תפר את בגדיהם וסנדלרו הכין את מנעליהם. מה שהיה עליהם לעשות, לשמור את החותם ולחתום בו על החוקים והציווים. פעם ישבו השניים והסבו למשתה היין, התבשמו והשתכרו מיינו של המלך, אכלו מפירותיו וביקשו לפצח אגוזים. האגוזים היו קשים והמפצח לא נמצא. מה עשו? נטלו את חותם המלך היקר, ופצחו בו את האגוזים. החותם נשבר והאגוזים פוצחו, ולפתע הופיע המלך בטרקלין…עברו כמה שעות והשניים התפכחו מיינם. גם המלך ראה את הקנקנים הריקים, את האגוזים השבורים ואת החותם השבור, ואמר: בעוד ארבע שעות יתקיים משפטכם באולם המשפט, אתם תואשמו במעילה בתפקיד, בביזוי חותם המלך ובהשחתת רכושו. כל אחת מהאשמות הללו דינה מוות, אנשי המשמר יביאו אתכם במועד המשפט. בברכים כושלות קמו השניים והלכו לבתיהם

האחד מהם פנה לביתו, וסיפר לאשתו ולילדיו את אשר אירע, אין לשער ואין לתאר את הבכי והיללות, הוא הקדיש את השעות המועטות להכין צוואה ולהחתימה כדין, נפרד מרעייתו ומבניו בבכיות נוראות, ומסר את עצמו ביד החיילים שבאו להוליכו למשפט. בדרכו, ראה את חבירו מובל אף הוא על ידי פלוגת חיילים, אך ראה זה פלא, עיני חבירו לא היו אדומות מבכי, וקומתו לא היתה שחוחה, הוא לא שרך את רגליו כנידון למוות, להיפך, הלך בקומה זקופה, וניתן היה לראות חיוך בשפתיו. מסכן, חשב האיש, וודאי נתבלעה עליו דעתו. הוא קרב אליו ושאלו, האם הכנת צוואה לביתך? "לא", ענהו. "דומני שאינך מבין את חומרת מצבינו" אמר לו, "הלא תבין אנו עומדים להיות מואשמים באשמות שדינן מוות, והמלך בעצמו הוא הדיין והוא העד".השיב הלה, בדיוק זו נקודת האור במצבינו, דווקא בגלל שהמלך בעצמו הדיין והעד, יש סיכויים גדולים שהוא יסלח לנו, עד שאתה בכית והתייפחת, שיגרתי את המשנה למלך שיתייצב לפניו וישאל אודותינו, הוא המליץ טוב בעדינו, ואמר שהיין סיחרר את ראשינו, שעשינו את מעשינו מתוך קלות הדעת לאחר שהיין עירפל את חושינו, והמלך ברוב חסדו אמר שאם אמנם נביע חרטה אמיתית, אם אמנם נבטיח בכל ליבנו שלא נשגה עוד ביין ולא נזלזל עוד בפיקדון שהופקד בידינו, כי אז יסלח וימחל, לפיכך איני הולך קדורנית ובוכה כנידון למוות, כי אמנם האשמה – אשמת מוות היא, אבל אני הוא הדיין! בי הכל תלוי! אם חרטתי תהיה כנה ותשובתי אמיתית, הן אצא זכאי בדיני. כיון ששמע זאת חבירו האיר חיוך את פניו וגם קומתו נזדקפה

כן אנו, עומדים לפני המשפט הגדול והנורא. כמה מעלנו בתפקידנו, כמה וכמה עבירות עשינו במשך השנה, ועתה מואשמים אנחנו באותם עבירות ויום הדין קרב ובא. נחמה גדולה עומדת מול עינינו שהקדוש ברוך הוא מלך רחום וחנון שהוא דן אותנו. חלילה ליפול ברוחינו ולתת ליצר הרע (שהוא מלאך המוות) לייאש אותנו. בדיוק להיפך, עלינו לנצל את ההזדמנות הנפלאה כאשר מלך מלכי המלכים דן אותנו, כי יש עכשיו הרבה סיכויים שימחל לנו, וכל זאת בתנאי שנביע חרטה אמיתית, ונבטיח בכל ליבנו שלא נחזור לסורנו הרע.מעתה אין פלא מגוע אנו לובשים בגדים לבנים, בגדי חג, ואוכלים סעודת חג ביום הדין הנורא, כי לאחר שמקווים אנו שעשינו את מה שמוטל עלינו לשוב בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא בלב שלם, בוטחים אנו בו יתברך שיגזור עלינו שנה טובה ומתוקה וחיים של תורה, ולהתברך כל ברכות התורה. אמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.